למה החימומים העמידים בפני מים כשלים בפועל (ואיך לתקן זאת)
אם אי פעם קרה לכם שהחימום האינפרא-אדום שלכם הפסיק לעבוד, סביר שזה לא קרה בנקודת החיבור של החלקים הפנימיים של החימום. זה קרה בנקודת החיבור בין החלקים השונים של החימום.
כאשר החימומים האלו נמצאים בסביבה לחה או מלאת אדים, החומר האטום שמשמש לחיבור הוא הדבר היחיד שמונע מהחימום להתקלקל. ברוב החימומים הרגילים יש פערים קטנים בין החלקים. נראה שאלו פערים זניחים, אך למעשה הם מאפשרים ללחות ולחמצן לחדור פנימה, לפגוע בחוטי הנחושת ולגרום להרס של הבידוד של החימום.
החום הוא זה שגורם לכישלון של החימום.
אני רואה זאת כל הזמן במקומות העבודה. חומרי אטימה זולים פשוט לא יכולים לעמוד בעומס החום. ככל שהחימום מתחמם, החומר האטום מתרחב ונכווץ. אם החומר האטום אינו מיועד לעמוד בעומס החום, הוא עלול להישבר.
זה יוצר “מסלול קפילרי” – דבר שמאפשר למים לחדור פנימה. כאשר זה קורה, החוטים נשרפים, והחימום כבה. זו לא דרך טובה להתחיל את היום…
איך לעשות זאת נכון
הרבה מקומות עבודה פשוט משתמשים בחומרי אטימה זולים, אך עבור ציוד תעשייתי צריך חומרים עמידים יותר. אנו משתמשים ברזינים בעלי עמידות גבוהה – חומרים שנשארים יציבים גם כשהחימום פועל בעוצמה מרבית. אנו גם מקפידים על חיבור נכון של החוטים. אסור שיהיו חוטים רופפים, כי חוט אחד רופף יכול לגרום לנזק חמור. לאחר מכן, אנו עוטפים את כל החיבור בחומר אטום, כדי למנוע חדירת אוויר. בלי אוויר – אין חמצון. פשוט כך.
דבר אחד שצריך להיזהר ממנו…
יש פה סכנה: אי אפשר לקבל חומר אטום 100% + חוטים שיכולים להתעקל בקלות. ככל שהחומר האטום עמיד יותר בפני חום, כך הוא קשה יותר. אם ניסו לעקום את החוטים בזמן ההתקנה, ייתכן שהחומר האטום יישבר. לכן, יש לאפשר לחוטים מקום לנשום. יש לעשות עיקולים רחבים ועדינים. אם נפעיל לחץ על החומר האטום, נהרוס את כל העבודה שעשינו כדי להפוך את החימום לעמיד בפני מים. יש להשאיר את החומר האטום רופף, כדי שהחימום יחזיק מעמד.